אלף בית גימל דלת הודו

היא גדולה עליי. היא גדולה מהחיים. משהו בה מושך אותי אליה שוב ושוב. הקסם שלה נוגע בקצוות של תובנות ששוקעות לאט לאט. לעיתים מתבהרות. לעיתים רק מבלבלות יותר.

נסעתי אליה בלי להבין למה דווקא לשם. הגעתי לנקודה אחת וממנה הסתחררתי להנה ולהנה.

הודו היא יעד מסעיר רגשית וקולינרית, אם אנסה למצוא את המילים, כנראה שזה קשור בזה שכשהאוכל מערבב את החושים ואת הבטן גם הלב עובר טלטלה.

הודו היא היעד הקולינרי הזול בפלנטה, איפה עוד בעולם אפשר למצוא ארוחה מלאה וטעימה בטירוף בארבעה שקלים? כנראה שכשלזמן ולכסף יש משמעות אחרת, החיך מתמסר בקלות, ודברים פשוטים וזולים הופכים למעדני ראג'ות.

הודו כנראה תמיד תהיה מסתורית בעיניי, מקום שבו החוויה מעובדת בכל כך הרבה רבדים, קוגנטיביים, חושיים, רגשיים, שממש קשה להבין, להגדיר או לסכם. אולי זה בגלל שכשהמקום הוא מיסטי, פתוח לב וחייכני, רועש, מושחת, רחום ואכזר הראש לא מוצא את המילים כדי לתאר את החוויה.

אוכל מקים אותי בבוקר וגורם לי לקנות כרטיסי טיסה, ולחכות ולתכנן ולדמיין ולרצות. בפוסט הבא פירקתי את חווית ההודו שלי לאל"ף בי"ת. לא תמצאו כאן הסברים על מה זה מה או על איפה אפשר למצוא כזה דבר או אחר. זה לא סיכום מלומד על מקורות חומרי הגלם, אין כאן את רשימת עשרת הדאבות השוות ביותר וגם לא מילון מושגים דידקטי. יש כאן אסופה של רשמים וחוויות, חצאי תובנות ומחשבות שהבאתי איתי משם. וואן וואיי טיקט:

א- אלפי (Alleppey, Backwaters, Kerala)

הים באלפי מתמזג לתוך היבשה ויוצר תעלות יפהפיות של מים שלגדותיהן כפרים. פה מים, שם בית, משמאל שדה אורז, מימין עצי קוקוס, בשמים ציפורים ובמים סירות ודגים. הכפריים רוחצים במים את גופם ואת בגדיהם ואת מזונם. פשטות ויופי. שכרנו באלפי בית על סירה ושטנו בתוך חלום. במהלך השייט קנינו דגים מאנשי הכפר, שיחקנו עם הילדים וקפצנו למים. היינו ילדים שוב לרגע.

ב- בוקר

בפאלולים ישבתי על קינגפישר פרימיום (הגולדסטאר של הודו) עם ג׳ון. ג׳ון הוא מלצר הודי נוצרי מקרלה. הסתכלנו על הים והתחלנו לדבר על ההשפעות של הקולוניות והמערב על הודו. ג׳ון הוא הודי גאה, הוא מאמין שלהודו יש את הדרך שלה ושהיא מופלאה ונהדרת ושהבריטים ואחר כך היחסים עם המערב והתיירות הרסו הכל, הביאו מלחמות של דתות ופוליטיקה מכוערת לאדמה שלהם. ג׳ון שנא את הזיקוקים שהחלו פתאום באמצע שיחתנו הגועשת, הוא אמר שהזיקוקים משמחים רק את התיירים ואילו הכלבים והציפורים נותרים מפוחדים. הוא אמר שבכל גלגול הוא ירצה להיוולד כהודי בהודו. חשבתי על מערב ועל דתות ועל זיקוקים ועל גאווה לאומית. בלילה לא הצלחתי לישון, הגלים החזקים שנשקפו מהמרפסת שלי הצליפו על החול והרעידו את כל המחשבות שביקשתי להותיר בארצי שלי ולפרק לאט בארצו של ג׳ון. כל נפץ של גל הביא איתו עוד קצת זכרונות, עוד קצת כאבים, עוד קצת פחד. העייפות הכריעה אותי. בבוקר ביקשתי מג׳ון את החדר הכי רחוק מהמים, רציתי שהמחשבות יזרמו בקצב הודי, איטי ורחום יותר בלילה שעתיד לבוא. אחרי שטלטלתי את עצמי בין החדרים הזמנתי ארוחת בוקר אנגלית. וכשהגיעה, חשבתי לעצמי כמה חבל שהשפעות של פוליטיקה ותרבויות לא יכולות להיות מופלאות וטובות כמו ביצת עין עם שעועית ומסאללה…

ג- גילוי

במסעותי בהודו, ובמסעות בכלל, חוויית הגילוי היא החוויה המועדפת עליי. אני אוהבת לגלות אוכל חדש, והודו היא מרחב אינסופי לגילוי. הצע חומרי הגלם, מגוון עשיר של תבלינים והיסטוריה מפוארת של מסורות בישול יהפכו כל יום לפוטנציאל גילוי. לפעמים הגילוי מתיישב טוב על הלשון ולפעמים פחות. אבל הוא תמיד מפתיע ומעורר דרך בלוטות הטעם את ההשראה.

ד- דגים

שוטטתי בעיקר בדרום הודו. שהיתי את מרבית הזמן בחופיה. בלי לדעת למה. הים משך אותי אליו. ביקש ממני לשהות. להתבונן. להיות. ובים יש דגים. הרבה דגים. כמה דגים. כמה ים. במסעדות לאורך חופיה המערביים של דרום הודו יש טבחים מופלאים בכלל ולדגים בפרט. לא מעט מהם הם צאצאים של משפחות של דייגים, הם ירשו מטען גנטי של ידע לצלייה, טיגון ובישול של דגים. תוכלו לטעום דגים מוכרים ומשונים בשלל תערובות תבלינים שלא תוכלו למצוא בשום מקום אחר.

ה- הירהור

הודו היא מקום נפלא להירהורים, היא לא מותירה ברירה למבקרים בה ומבקשת מהם לבהות באוויר הפתוח ולהרהר. מה שנפלא זה שאת ההירהורים מלווים נופים עוצרי נשימה. וכשנמאס להרהר וצריך לקרקע את הדעת חזרה לארציות ייצרית, אפשר פשוט לאכול ולחזור לרגע מענני ההירהור לעולמות של עונג צרוף.

ו- ואטה קנאל

כפר במדינת טמיל נאדו השוכן בין הרים עם טבע פראי. בואטה שוכרים דירות לתקופה קצרה ופשוט חיים בהן. אפשר לשכור דירה עם חברים או עם זרים. מומלץ להגיע לשם אחרי תקופה של שיטוט בתת היבשת, כשמתגעגעים לתחושה ביתית, כי זה מה שעושים שם, בית זמני. וזה כיף ממש. ללכת לשוק, למלא את המזווה, לבשל, לשטוף כלים ביחד, להדליק את האח ולצאת לטיולי יום בטבע היפהפה שנמצא ממש מחוץ למפתן הדלת. בשתי הפעמים שביקרתי בואטה נתתי פורקן רציני לגעגועי לבישולים. חומרי הגלם בשוק של הכפר הסמוך, קודאי קנאל, כאלה נהדרים ושונים, ויש כל כך הרבה השראה וזמן שהאוכל יוצא פשוט מדהים. פתאום לאוכל שבישלת בעצמך יש ערך עצום. ואטה בשבילי היא אינקובטור. יש זמן, השראה, חומרי גלם מופלאים, חברים ושוב זמן. מתכון מנצח לכל תבשיל.

ז- זמן

אני מוצאת שהדבר הכי משמעותי בפער התרבותי בין החיים בארץ לחיים בהודו הוא בתפיסה של הזמן. הערך שלו שונה. הזמן בהודו לא שווה כסף, ויעילות היא ממש לא ערך עליון. יש דברים אחרים שם בראש הפירמידה, כמו להיות. זו ה-קלישאה על הודו, שחוויתי בעצמי. בארץ אני במרדף אחרי מילוי הזמן ולא משאירה מרחבים ״ריקים״. בהודו, בטבעיות סדר היום שלי היה מורכב מטבילות בים, ליווי השמש בבהייה, ארוחות ארוכות, וכנראה שום דבר שמהותו פרודוקטיבי. וזה לגיטימי. פתאום שמחה וסיפוק הגיעו מדברים פשוטים ובסיסיים: מקלחת? בילוי מטמטם!! יש נרות? קטורת? בואו נתמרח בשמן קוקוס רבע שעה. ההתנקות הייתה הופכת לטקס. כי יש זמן. ואחלה של שמן קוקוס. במובן הקולינרי, יש שפע של תבשילים שאפשר להכין אותם רק כשלא ממהרים לשום מקום. וגם כשיש זמן לאכול אז יש זמן לחשוב מה להזמין ויש זמן למנות ראשונות, והפוגות סיגריה, ושיחה טובה, וקינוח… (אני אצליח לשמר את כל זה בארץ..?הלוואי.) להיכנס לבועה נטולת לחצים. בהודו גם צריך סבלנות, כשאין לזמן אותה משמעות אז לאוכל גם יכול לקחת הרבה זמן להגיע לשולחן. אין טעם להתעצבן. זו הודו. פשוט אל תגיעו לארוחה כשאתם בחרפת רעב.

ח- חרא

אין מה לעשות. בהודו היציאות הן חלק מהחוויה. הן התעסקות. הן נושא שיחה. הן קובעות סדר יום. הן לעתים מצחיקות ולעתים ממש לא מצחיקות. הבנתי די מהר שאין לי מה להילחם בזה. רמת הזהירות שלי הסתכמה בשתייה של מים מבוקבקים. וכל השאר- על החיים ועל המוות. אני יכולה להגיד שלעתים רחוקות זה היה מוות. ולרוב זה היה כיף חיים. קצת שלשול לא הורג אף אחד. לעומת זאת הדברים שאכלתי במקומות הכי מלחיצים היו חוויות שאני לא אשכח בחיים.

ט- טנדור

אפשר לחשוב על דברים אחרת. הודו מלמדת את זה בהרבה צורות. אחת מהן היא צורת הבישול. אם חסר משהו אפשר להשלים אותו בדרך אחרת. אני מאמינה שככה יצרו את הטנדור. הטנדור הוא התנור ההודי. במטבחים ההודים כמעט ואין תנורי חשמל/ גז. לעתים יש תנורי אבן. התנור הנפוץ ביותר הוא הטנדור. זהו תנור מתכת בצורה של סיר עמוק, שבתחתיתו גחלים לוהטות, האפייה- צלייה בו נעשית על שיפודים. בצקים יאפו בו כפיתות על דפנות התנור הלוהטות. מאכלים שהמילה "טנדורי" תופיע בהם הם מאכלים שיאפו בתנור שכזה. שיטת האפייה-צלייה מורכבת משני שלבים, השרייה של חומר הגלם במרינדה או בתערובת תבלינים ולאחר מכן צלייה על שיפוד. זה יוצר טעם נהדר וייחודי שבין מאפה למנגל.

י- יצירה

מציירים שם על ניירות וקירות, מגלים מוסיקה חדשה ויוצרים אותה במפגשים ספונטניים בין זרים… סקרנים לומדים לקשור תכשיטי מקרמה, לשייף קוקוסים לקעריות…. טעמתי מפה ומשם, יצרתי לבד ובחבורות. בערב מיוחד במינו נכנסנו למטבח עם בצק של צ'פאטי, פירות, אגוזים וחטיפי שוקולד והכנו קינוחים חדשים. רידדנו את הבצק ומילאנו אותו בדברים טובים. גיגלנו אותו וטיגנו בגהי (חמאה מזוקקת) כשהקינוח היה צרוב וחם, העברנו לצלחת ניירוסטה וחתכנו לביסים, ציפינו בחלב מרוכז ופיזרנו אגוזים קצוצים. הייתה שם חדווה של יצירה פשוטה.

כ- כמות

מצד אחד היא ענייה להחריד ומצד שני יש בה שפע אינסופי. בצידי הרחוב תראו לכלוך ועוני, דלות והזנחה וביניהם תבחינו בעושר אדיר. העושר בהודו מתבטא במקומות מסויימים בפאר, טאג' מאהל סטייל, אבל לרוב הוא מתבטא בפשטות: כאורחת זמנית יכולתי להנות בהודו מכמות של מאכלים וחומרי גלם, כמות של חוויות קיצוניות, כמות של סוגים שוניים של נופים, כמות של שיטות ותרגולים של יוגה, כמות של אלים, כמות של חברים, חיוכים, מבטים בוהים, חכמת חיים, תובנות… זה הפרדוקס הגדול שלה. היא כל כך ענייה, כל כך פרמיטיבית אבל מתחת לפני השטח מבעבע עושר ואושר שהם פועל יוצא של פשטות.

ל- לוקאל

בהודו נוסעים הרבה, לרוב מרחקים ארוכים. יותר משהמרחקים ארוכים, הכבישים רעועים ולכן הנסיעות אורכות הרבה זמן. אפשר לנסוע בהודו בשלל דרכים. הדרך המאתגרת והחווייתית ביותר היא התחבורה מקומית, המכונה לוקאל. ההתבדחות היא שזה לא קל. וזה אמתי. האוטובוסים דחוסים. בקלות תמצאו את עצמכם מצטופפים על ספסל לשניים עם חמישה. לא פעם יושיבו על בירכיכם תינוק זר, או תרנגולת (סיפור אמתי), אין מקום לרגליים, עוצרים כל 2 דקות, הריח בלוקאל הוא תערובת של ניחוחות צרכים, אוכל, קטורת ואבק. הקסם המקומי. ככה תקבלו מנה גדושה של הודו. כמו שהיא. והדבר הכי נפלא בלוקאל זה שהנוסעים בו אוהבים הפסקות. ובהפסקות האלו יהיה צ'אי ותהיה ארוחת צהריים, ואז עוד צ'אי, פירות, חטיפים ושרותי בול קליעה.

מ- מייסור

מכירים את זה שאתם מחפשים משהו אחד ומוצאים משהו אחר? בגדול קוויתי למצוא בהודו תשובות ומצאתי בעיקר עוד שאלות. למייסור הגעתי כדי למצוא קורס לתרגול יוגה מאסכולת האשטנגה, שם נוסדה ובמקום מצאתי שוק. בתי הספר שם דורשים הרשמה מראש מה שלא היה חלק מסגנון המסע הזה שהיה כל כולו ספונטניות. אז בין חיפוש לתרגול, גיליתי את אחד השווקים המפוארים והמרגשים שראיתי בחיי. שווקים מדהימים אותי, הריחות והצבעים והשפע והיומיומיות מזיזים אצלי בלב דברים שאני לא יודעת להסביר. השוק של מייסור הוא שוק בתולי. התיירות עוד לא עיצבה אותו למרכז שסוחרים בו בחוויה מעוצבת. הוא פשוט מה שהוא. שוק. עם הלכלוך והמגוון. יש בו שדרות של בננות ושדרות של קוקוס ושדרות של אננס. רצף של דוכנים שמוכרים את אותו הדבר, נפרסים לפני הקונים במלוא הדרם, משתמשים בתוצרת כיצירה.

נ- נגראז'

באום ביץ' נשארתי חודש. התאהבתי בה ובסדר היום המופתי שלה. ביום מבלים בים ובלילה מתגודדים סביב מדורות ושרים עד שהשחר מפציע. בזמן שמתחרדנים על הלונגי, רוכלים מקומיים מציעים את סחורתם. זה מוכר תכשיטים, זו מציירת קעקועי חינה. זה מוכר קוקוסים לשתייה ומאכל וזה מוכר אננסים. זה מאתגר, כי התחושה היא שהתיירים הם ארנקים מהלכים. יש מעט רוכלים שאיתם זה מרגיש אחרת. אני נשבתי בקסמו של נגראז', קניתי אננס ממנו. משהו בעיניים ובחיוך שלו הדביק אותי. הוא לימד אותי איך אומרים ים וחול בניב המקומי ואיך חותכים אננס ביעילות. הוא תמיד הגיע בדיוק כשהייתה לי נפילת סוכר והוא עבד במסירות מהפנטת.

ס-סעודה אחרונה

נפרדתי מכל מקום שעזבתי בסעודה אחרונה. זה היה מעין טקס קטן שערכתי שוב ושוב. הייתי בוחרת את המסעדה או הדאבה האהובה עליי ופותחת שולחן. החוף שממנו עזבתי את הודו הוא ורקלה ויש שם מסעדה נהדרת שקוראים לה "קופי טמפל". יש שם פיצות מדהימות ואת הקוקונט סמוזי הכי טעים בעולם. נפרדתי מהודו ומורקלה שם. עד לאותה סעודה אחרונה, נהגתי לשבת במרפסת של המסעדה ולהשקיף ממנה אל הים. באותו ערב היה מונסון והסתתרתי מהגשם בחלק המקורה של המסעדה. בזמן שחיכיתי לסמוזי ולפיצה התבוננתי והירהרתי ופתאום שמתי לב שהציור הזה מופיע. קארמה או לא קארמה?

ע- ערנות

כשאתם נוסעים להודו, העצה שלי היא, תהיו ערניים. לאו דווקא ערניים פיקחים אלא ערניים סקרנים. תפתחו ערנות למקומות שמלאים בהודים, תתקשרו איתם, תנסו דברים חדשים. לא טעים לא נורא. טעים, תספרו לכולם, תכנסו למטבח, תשאלו איך מכינים. יש לי בידיים זהב בצורת מתכונים ממטבחים של דאבות. תהיו ערניים לריחות, הלכתם ברחוב והגיע לאף שלכם ריח מעורר תאבון, לכו בעקבותיו. יש לכם זמן, בטוח שיש לכם מספיק כסף כי זה כל כך זול.. פשוט תנסו. הדברים הכי טובים שאכלתי בהודו היו במקרה. יצאתי בלילות לארוחות של דוכני מזון, אכלתי בכל דאבה בדרכים, ניסיתי מנות חדשות ומנות מוכרות וכל פעם החיך הופתע. נכון, יש נפילות, בלא מעט מסעדות היום משתמשים במג'יק ספייס שזה בעצם אבקת מרק, בלא מעט מסעדות הדאל דליל והאורז עמילני, אבל אם נשארים סקרנים וגרגרנים יש הפתעות נהדרות.

פ- פרחים

מונאר היפה היא המקום הגבוה בעולם לגידול תה. היא משתרעת על הרים יפהפיים ובמהלך היום מזמינה את המבקרים לשוטט בין עצי התה ולצפות באחד המראות היפים בעולם. מעבר לתה הפורח יש בה גם פריחה אחרת… בלילה, נפתח שוק האוכל במרכז העיר ובו דוכנים שמוכרים את הפרוטה, המלוואח ההודי. את הבצק מעבדים ומגלגלים לפרחים לבנים ויפהפיים. כשתזמינו לכם פרח פרוטה ירדדו אותו ויצלו על הפלאנצ'ה. מחזה הפרחים הלבנים על משטח הנירוסטה השומני הוא מחזה יפהפה.

צ- ציור

הודו מלאה במראות שנלקחו מתוך מיטב מגזיני הטבע. היה את הרגע הזה בתעלות המים של אלפי, ואת הענן בואטה קנאל שנכנס לתוך הבית, ואת צמחי התה של מונאר, השקיעות באום ביץ', קו החוף של פאלולים, המסיבות באנג'ונה, השוק במייסור, רחובותיה של בנגאלור, שוק הלילה בואגטור, הצוק בורקלה, המונסונים, הזריחות והאוכל והתבלינים הצבעוניים שמכים בעין ומפוצצים בהשראה. ההתבוננות בהודו היא חלק מרכזי בחוויה, יום ציורי רודף יום ציורי.

ק- קוקוס

כשיוצאים למסעות קולינריים, חשוב להבין מהם חומרי הגלם המופלאים שיש למקום להציע. בהודו בכלל ובדרום במיוחד מולך הקוקוס. התאהבתי בו לראשונה כשצרכתי אותו כשמן גוף, פיתחנו את היחסים שלנו כשהיה שמנת בתבשיל, נפרדנו אחרי ששתיתי את המים המוזרים שלו, וחזרנו כשהופיע טרי וקצוץ בתוך פרוטה מתוקה.

ר- רחוב

ברחובות של הודו יש מטבח שוקק חיים. בימים ובלילות תוכלו למצוא בכל עיר וכפר דוכני אוכל. זול. חריף. מטלטל. דוכנים של דוסה ודוכנים של סמוסה, דוכנים של צ'אי ודוכנים של פורי מסאללה ופני פורי. דוכנים של מוקפצים שונים ודוכנים של מומו. לכו אליהם. בכמה רופי בודדים תוכלו לחוות מנעד חדש ואינסופי של טעמים. צאו לדוכני הרחוב וגלו עם חוש הטעם שלכם עולמות חדשים.

ש- שפע

האתגר הכי גדול בהודו הוא הבחירה. כאורחת פריווילגית יכולתי להרשות לעצמי להגיע כמעט לכל מקום ולקנות כמעט כל מה שאני רוצה. הכל נגיש ואפשרי. לכי תבחרי מה נכון לך. בהתחלה זה מקפיא, מאיפה להתחיל, לאן ללכת, מה טוב, מה טוב לי. בסופו של דבר ה"אני" הזה נמשך וסולד מדברים מסויימים, ובוחר את הבחירות המסויימות שלו, וכשמשתחררים מהקיפאון של האינסופיות מתחילים לחגוג את השפע ואפשר לזקק מתוכו טעימות מופלאות, לחוות שוני ומגוון. אין טאלי דומה למשנהו, אין אדם דומה לחברו ואין שקיעה שחוזרת על עצמה. הכל שונה ומשתנה כל הזמן ולבחירות כמעט ואין משמעות.

ת- תודה

שקיעה אחרונה יפהפייה, ורודה וצלולה של שמים שאחרי מונסון. שמש שטפה את החוף ואז נעלמה ושבה בין שטפי מים שהמטירו מהשמיים מלאי האנרגיה של הודו. ככה נפרדנו, בשקיעה.. כמו שנפגשנו. שקיעה בים שטוף אור. כמה סיבובים של שמש וירח ראיתי כשהתארחתי אצלך. כמה טבע פראי של עצי קוקוס וקשיו, מנגו ובננה, פרחי יסמין ושדות אורז. כמה חיות פגשתי בדרכים אינספור קופים ועורבים, מיני מקקים ומכרסמים, דגים קטנטנים וגדולים מסרדין ועד דולפין, צפרדעים, זיקיות ונחשים, עקרבים וסרטנים, סנאים וחולדות. כלבים, חתולים ופרות קדושות. אלפי ציפורים מילאו את השמים שלך, נצים ותוכים ושלדגים. ואיך שטלטלת אותי בדרכים ובזמנים חסרי יעד, חסרי ודאות. ריקשות ומוניות, סירות קנו ומעבורות, רכבות ואוטובוסים עם דרגשים של שינה ועשרות עיניים בוהות. יש לך אוכל שמח הודו: דוסה קריספית בבוקר, טאלי בצהריים, מנגו לאסי בים, צ׳אי של בן ערביים, דגים בטנדורי בערב, צ׳פאטי נוטלה בלילה. האנשים שבך פורחים. שרים בלב פתוח, משוחחים כאילו שאין מה להסתיר, אין מה להרוויח. כולם פתאום כותבים שירה. משחקים. העור זוהר ומבריק וחום ובריא בארוחות הערב. כיף לצחוק אצלך, איתך, עלייך.. הזויה, טובה, מנחמת, קשה, מלוכלכת, רגועה ומשוגעת. לא הגיונית. תודה שאפשרת לי להתבלבל אצלך. תודה לכל האנשים המופלאים שפגשתי כשהתארחתי אצלך, תודה לאלו שהיו רחוקים ממני וצעדו איתי והיו שם כשהייתי זקוקה.

‍