מרוקו אהובתי

אתחיל במרקש, אעשה עצירה קצרה בבית ברברי בהרי האטלס ואסיים באסואירה. זה הסדר הכרונולגי של המסע הלא כרונולגי שלי במרוקו. הרי המסע הזה, לא התחיל שם והוא רחוק מסיום ומה שמוצג פה הוא רק מקטע בולואי קטן על רצף אינסופי רב שכבתי, גרגר חול במדבר היהודי שבזמן הזה ובזמן שמעבר לעולם הזה.

המסע הזה היה המסע השלישי שלי יחד עם חבורת הגרופיז לתרבות יהודית*. המסע הראשון התרחש לו בקרקוב שבפולין, על המסע השני שהתרחש בסלוניקי אתם יכולים לקרוא כאן והשלישי לפניכם.

בקרקוב חגגנו בפסטיבל תרבות יהודית כשענן השואה מרחף מעלינו, בסלוניקי דמיינו את היהדות כי שרידיה בודדים ובמרוקו… במרוקו היא חיה ומטלטלת. גם שם ריחף ענן סאלח, פה זה ארץ ישראל וכל הקטסטרופות כולן איימו להוציא אותנו מההכרה ביש היפהפה שהעם המשונה שלנו יצר באלפי השנים שהיה מפוזר ומפורד. בזמן שאנחנו חיים פה בישראל את מה ששרד בדרך מפה ומשם ומכל העולם, יש אוצרות מופלאים שבמקרה הממש טוב חיים, במקרה הפחות טוב מסתתרים ובמקרה הגרוע גוססים בתפוצות הנטושות.

ומה שנזרע במסע הראשון התבהר בשני והתחדד לי בשלישי הוא שיהודיה אני וברוך ה׳ שכך. משהו בהתרחקות מהיהדות של ישראל והתבוננות בשבט שלי בארץ אחרת היה מרענן. משהו בלשמוע קונצרט קלייזמר בבית כנסת בקרקוב, לרקוד לצלילי הלדינו בסלוניקי ולשיר שירת הבקשות בליל שבת בבית הכנסת של מרקש עשה את שלו. שבתי שבויה מאוהבת של התרבות היהודית. אני מגלה שבעזרת המסעות האלה, בפסיביות שקטה וטבעית, הווליום של הכאב, הכעס, הטינה והרחמים היהודיים יורד, ואני מצליחה להרגיש באופן מלא- בגוף, בנפש ובתודעה שמה שיש לנו הוא הכי טוב שיכולנו לבקש.

בין שיטוטים בסמטאות המדינה והמלאח, חיפושים אחרי פיוטים, שירה עתיקה וקולות של אבות ואמהות, לפני זיארות ותוך כדי חפלות, אכלנו.

תחנה ראשונה מרקש

המסעדות במרקש, איך לומר, על הפנים. הן יפהפיות אבל הבישול מאוד תיירותי וזה ככל הנראה קשור בעובדה שמרבית הכלכלה במרוקו מבוססת על תיירות, מה שהופך הרבה חלקים ממנה לביטוי תיירותי ולא לדבר האמתי. כך נוצרת לה מציאות בה הטעם המרוקאי במסעדות מוחלש, בדיוק כפי שקורה בלא מעט מדינות ״אקזוטיות״. ולכן העצה הראשונה שלי היא להתרכז באוכל רחוב ששם החגיגה ממש גדולה ומגניבה.

ואחרי שלכלכתי, מודה, אני מקנאה במרוקאים. בגדול אני אישה די קנאית, אבל במרוקו זה חצה כל גבול. משהו בה עשיר באופן כל כך חסר פרופורציות שנותרתי פעורת לסת ואכולת לב. למה לא נולדתי מרוקאית?? אפילו עברה בי המחשבה שבעצם כל הגזענות והגזזת זה אקטים של קנאות עמוקה. למשל, היופי שלה: במרקש לא בונים לגובה, מקסימום חמש קומות, והיא שטוחה, מה שמייצר תחושה של מרחב עצום והשמיים הופכים מתקרה כחולה לכיפה גאודזית בקוטר אינסופי. בנוסף, החוק המרקשי דורש שהמבנים יהיו בצבע אדום אדמתי. אדום וכחול. אני ממש נתקעת פה עם מילים כדי לתאר את היופי הזה. ההתהלכות ברחוב מייצרת תחושה שהאסטטיקה חשובה לכל מי שחי שם עד מאוד. כל דלת ולחלון, כל אריח ואריח הם מלאכת מחשבת של יופי שקשור בקשר עמוק לתרבות המקומית ולהשפעות שחלפו על פני האדמה ההיא. העיר מחולקת לגיליס– העיר החדשה, והמדינה– העיר העתיקה ששם כל מה שמעניין וטעים. בכיכר המרכזית והמפורסמת ׳ג׳מעה אל פנה׳ תמצאו מטעמים במהלך היום וסוג של מיני מידברן במשך הלילה.  

מאכל הרחוב הראשון שאכלתי היה בדוכן הסרדינים. אלו מפוזרים שם כמו פלאפליות כאן. מדובר בדוכנים בהם מטגנים סרדינים ומגישים אותם בתוך לחם פרנה יחד עם חציל מטוגן ופלפל חריף ופלפל ירוק קלויים וקצוצים, עגבנייה מגורדת ולימון.

עוד קונספט רחוב מרקשי גאוני הוא דוכני הגריל שמתפקדים כמו קצביה: נתחי הבשר מוצגים בויטרינה והלקוח בוחר את הנתחים במשקל הרצוי, מאחוריה יש גריל פחמים. כך תוכלו להתענג על צלעות כבש, קבבים ונקנקיות מרגז נהדרות שבחרתם כראות עינכם האנינה בכמה דירהאמים בודדים. הבשרים עשויים לעילא והם מוגשים עם עגבנייה מגורדת (שהיא הטחינה המקומית) ולחם פרנה (הפיתה המקומית).

מלך הרחוב הבלתי מעורער הוא המשווי, טלה שנצלה לאט לאט בבור לוהט תת קרקעי. מדובר בדוכן בשוק הסואן שנחפר תחתיו בור בעומק כארבעה מטרים ובתוכו נצלות פיסות גדולות של טלה במשך כשש עשרה שעות.

אלו נחתכות לפי המשקל המתבקש על מאזניים של פעם, ומוגשות על פיסת נייר עם תלולית של כמון ומלח. הטעם שלו חצירי ועמוק והכמון המרוקאי הוא האידאה של הכמון, הידיים הבוצעות והטובלות והנוגסות מתמלאות בשומן שנוזל לתוך הזרוע וכל ביס הוא בבחינת גן עדן עלי אדמות ומשם הישר לצנתור.

מהכיכר המרכזית אני מציעה ללכת למלאח, הרובע היהודי, ולהתחיל בשוק שם תמצאו חנות תבלינים קסומה. היא היחידה שהתבלינים בה לא מוצגים בצנצנות, ומקורות אומרים שכל העיר קונה ממנו. בחנות הצטיידתי בכמון, הל, תערובות ׳ראס אל חנות׳ המורכבות מ-35 תבלינים, מי ורדים ומי זהר. כל התבלינים נטחנים במקום (בקרוב מתכון לקציצות עם ראס אל חנות הכי טעימות בעולם).

לקינוח תוכלו להתפנק על ספינג׳ים נהדרים שנמכרים במעין מסבאות רחוב…

או להתחזר על מיני סיגרים ממולאים בשקדים טבולים בדבש מתובלים במי ורדים. הסיגרים המשולשים הקטנים ביותר שתמצאו בין הדוכנים, הם הכי קריספיים ומיוחדים ביחס למה שאנחנו מכירים בישראל.

תחנה שנייה הרי האטלס

להרי האטלס נסענו לזיארה בציון הקבר של רבי שלמה בן לחנס, אחרי שביקשנו וקשרנו חוט אדום לידנו, נסענו לבית ברברי לארוחת ערב. התרגשתי במיוחד מהמטבח המסורתי בתוכו יש מעין כוך שהוא החמאם של הבית, תארו לכם בית שבאומדן מערבי נחשב עני, שיש בו סאונה פרטית. זה  מסוג הרגעים שדמו לו כמה וכמה בהודו, שאני מתבלבלת ביני לביני עם החשיבה על מהו שפע.

לפני הארוחה הוגש לנו התה הברברי ברב טקס והדר. מתיישבת אם הבית על שרפרף נמוך ומולה שני קנקנים ורוב כוסות והיא מתחילה למזוג ולהחזיר תמצית רותחת של תה מתובל מהקנקן אל הכוס וחוזר חלילה. המזיגה האיטית, המתמשכת והסימפונית נעשית לגובה ומקררת את התה ויוצרת בו בועות פנינים שמעטרות את פניו.

תחנה שלישית אסואירה (מוגדור)

(צילמה בכישרון את החתול הגרגרן חובב הסרדינים: נעה מרגלית)

בדרך לאסואירה, עצרנו בשדה של ארגן בו מוכרים את שמן הזהב המופלא. מיוחסות אליו כל מיני סגולות רפואיות ועושים ממנו מיני מוצרי קוסמטיקה. בשל מחירו הגבוה (400 ש״ח לליטר!) הסתפקתי בבקבוקון של שמן אגוזי ארגן קלויים ואני נהנית בערבים שגרתיים מסלט עם ניחוח של ארץ רחוקה.

אסואירה, הניו אורלינס המרוקאית, היא עיר נמל בה מתרחשים מידי שנה פסטיבלי מוזיקה אנדלוסית וגנאווה. היא עיר יפהפיה, כחולה ולבנה, רגועה ושלווה, משהו באוויר שלה מכניס את המבקרים בה לתדר וקצב איטי ונעים. בניגוד למחשבה הרווחת בישראל שמשהו במרוקאים עצבני וקצר (יסלח לי כל עידן הפוליטיקלי קורקט) בפועל יש שם משהו פשוט מרגיע, אנשים מדברים בשקט, לא ממהרים לשום מקום, הולכים לאט ופועלים לאט וזה כל כך ממסטל ומאזן ומרחיב את הלב.

האוכל באיסווירה היה מופלא. בנמל ובשוק אפשר למצוא דוכני דגים טריים ולאכול אותם אחרי צלייה על הגריל. ואין כמו הסרדינים של אסואירה בכל העולם כולו.

בשיטוט בשוק, בחיפוש אחר הפסקת תה, מצאנו מסעדה קטנה של זוג מקומי שמבשלים עבור הסוחרים והפועלים טאג׳ינים לפי בקשתם. עצרנו שם לתה ובתקשורת שבורה ומתווכת הבנו שהנה ההזדמנות שלנו לאכול משהו מקומי באמת. ביקשנו מהם להכין לנו טאז׳ין ירקות. הם הנחו אותנו לחזור בעוד כשעתיים. יצאנו לסיבוב בסמטאות השוק והעיר וכשחזרנו המסעדה הקטנה התמלאה בפועלים, כולם מתגודדים בחבורות סביב טאז׳ין אחד גדול וסועדים ממנו, אוספים בידיים ובפרנה בצועה תבשיל ורוטב, מנגבים יחד את ארוחת הצהריים בשקט מופתי של הנאה רבה. לצידם התענגנו על טאז׳ין מהביל ונהדר של חרשוף, פול, אפונה, תפוחי אדמה, גזר, עגבניות, בצל, שום וכמון.

לקינוח תוכלו למצוא בכל פינה את המשמנה, דומה למופלטה, אך עבה יותר, משמנה יותר, כמו מופלטה מקופלת. מגישים אותה עם חמאה מזוקקת ודבש או, ואני יודעת שזה נשמע מוזר אבל נשבעת שזה מעדן אלוהי, גבינה לבנה מלוחה ודבש.

שבעה ימים שהיו לי כארמון בזמן וחזרתי. זו הייתה שבת אחת ארוכה שלא רוציתי שתיגמר, והיא באמת הולכת איתי. אני מוצאת את עצמי נפתחת למוזיקה של מרוקו, מזמרת פיוטים, מרחפת במחשבות לנוף הרי האטלס המושלגים המבצבצים באופק מהעיר האדומה ומתגעגעת למתנות המופלאות שמרוקו נתנה לי. מי הורדים נשפכו לי במזוודה, הטאז׳ין החזיק מעמד, הקערות התרסקו, ריח הכמון דבק בבגדים ונוצר בי געגוע חדש.אברהם יהושע אשל המשיל את השבת לארמון בזמן, כך גם החברים למשלחת קוראים למסעות שלנו וכך אני מתגעגעת עכשיו למרוקו, שהצטיירה בליבי כארמון מפואר שטיילתי בחדריו לרגע קצר ומלא כל טוב.

*מה זה גרופיז של תרבות יהודית? ובכן, הייתה לי הזכות לקחת חלק במשלחת למרוקו שיצרה הישיבה החילונית בירושלים, שמובילה בשיתוף עם קהילת ROI מבית קרן שוסטרמן מסעות לימוד והשראה למרכזי תרבות יהודית היסטוריים. את המסע ליוו אנשי תוכן ורוח, מרצים ומורים מצוות הישיבה, אקטיביסטים, יוצרים ומוסיקאים מהתרבות הישראלית- חכם דוד מנחם, שי צברי, נטע אלקיים ועמית חי כהן, אלעד לוי, יאיר הראל, רפאל בלולו, חיה גלבוע והדיי עפאים. הישיבה החילונית בירושלים היא מעבדה חדשנית לזהות יהודית וישראלית עכשווית המפעילה מרכז תרבות וחינוך לצעירים אחרי גיל צבא המגיעים לירושלים לארבעה חודשים של חיי קהילה משותפים בשכונת עין כרם ותוכנית לימוד והעמקה בתרבות היהודית והישראלית, היכרות עם ירושלים ועשייה חברתית. הישיבה מפיקה ארועי תרבות קטנים וגדולים בעיר ומוציאה משלחות ליזמי תרבות ויוצרים למרכזי תרבות יהודיים בעולם.

‍