ממולאים מנגולד

יותר ויותר חברים שלי עוזבים את הארץ. זה עצוב לי מאוד. ובצער אני אומרת שזה גם ברור לי מאוד. בכל מסעותיי בשנים האחרונות ראיתי וחוויתי דברים שגרמו לבור הספק שלי לגבי היתכנות תחושת החופש והאושר בחיים בארץ להעמיק. המרחב הרוחני של הודו, הגרוב של סלוניקי, האוטופיה של קופנהגן, המוקפדות של פריז, הצועניות של פריז, החגיגה של ברצלונה, כולם היו הרמה לנחיתה מאתגרת למציאות הישראלית.

העצב והאכזבה של חבריי, השבר של חלומותיהם על אדמת הקודש הקשה הזו עוררו אצלי סימני שאלה. ועל אף הבור ועל אף סימני השאלה על החלומות שלי, העצב הגדול מכולם הוא שאנשים שאני אוהבת רחוקים ממני. אספר לכם על שחר שעזבה לאחרונה לאוסטרליה:

את שחר הכרתי במסע האחרון שלי להודו, אני הייתי שם בסחרחורת פנימית גדולה ולא הבנתי בזמן המפגש שלנו כמה המפגש החדש משמעותי, כמה שחר עתידה להפוך לחברה משמעותית בחיי. למזלי שחר חיה בארץ עד ממש לא מזמן ולכן יכולנו להמשיך לממש את ההכירות בארצנו הקטנטונת. שחר היא מוסיקאית מופלאה, יוצרת מוכשרת, מלכת הצמחים ואמא למלא ילדים. יש לשחר הרבה חלומות שחשבה שתגשים בארץ, היא חלמה לעשות פה מוסיקה וליצור, היא חלמה להכיר פה את אהוב ליבה ולחיות בקהילה שיתופית.

היא הרגישה במאבק על החלומות האלו בארץ, מאבק קשה עד בלתי אפשרי. במרבית זמנה היא רדפה אחרי פרנסה וביתר הזמן תחזקה בית ושפיות. המפגש בין המינים לא העלה ניצוצות ואפילו צילק, פגע והרחיק. המוסיקה.. ובכן תעשיית המוסיקה הכרישית בישראל בשילוב האופי הציניקני והקשוח הותיר אותה שותקת וזה כל כך חבל כי היא מכשפה באופן כללי ובטח שלגבי כל מה שקשור לשירת הלב.

אני מזדהה איתה, מרגישה כל בוקר שאני נדרשת לנצח כדי לחיות פה, כדי ליצור, כדי להצליח בלי לשלם את מחיר החיספוס, בלי להתבייש או לוותר על הנאיביות הרכה. אני גם עצובה מאוד על כל חבר שעוזב את הזירה, על כל החלומות שלא מכים כאן שורשים. כל מי שמרגיש שהמשחק פה.. איך לומר?.. נגמר.

אולי זה החינוך הציוני שקיבלתי, או שאולי זו העובדה שההורים שלי הקריבו את הנוחות והבוהמה הפריזאית שלהם והיו כאן למהגרים בשנים של המרגרינה והלחם אחיד. אולי זה קוסמי הקשר הזה שלי לארץ הזו אבל אני אוהבת את האדמה הקשה הזאת, את כל הירק והפרי והחיטה שגדל כאן אני אוהבת. את החי ואת הים. את צורת החשיבה התלמודית הזאת, את המוזיקה שבוקעת מבתי הגנסת וממועדוני הלילה אני אוהבת. הארץ הזו היא פשוט הבית שלי והאנשים פה הם האנשים שלי והשפה פה היא השפה שלי וגם הזכרונות הטעמים והכאבים והשמחות הם כולם שלי ואני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה בשום מקום אחר, רק למסעות, רק לרגעים, לחוויות מתוך בחירה וידיעה שכאן ביתי.

שחר עזבה לאוסטרליה… לקחתי את כל כאב הפרידה יחד עם שברי החלום והאהבה שלי לבית הזה ולאנשים שבו והבאתי אותם למטבח. אוכל של בית זה אוכל שמתבשל בסיר גדול, לאט לאט לאורך זמן, יש לאוכל הזה צליל של קילוף ושל חיתוך ושל צלייה, יש בו מיצוי של טעם ויש בו שורש ומסורת. אוכל של בית הוא אוכל מזין ומיטיב עם הגוף העייף מחרישת אדמת הטרשים של ההגשמה העצמית. אוכל שמנחם את הנפש הכואבת מכל הלא ומכל הספק ומהקולות שבראש שאומרים- את לא יכולה. זה אוכל כזה שמגישים בקערה עם כף ויוצא ממנו אדים ואוכלים אותו כשיש גשם בחוץ, בפיג׳מה עם האנשים שאוהבים. המתכון שהכנתי לשחר הוא מתכון שאפשר להכין כשברקע מתנגן שיר הפרידה הזה ששחר הכירה לי ממש רגע לפני שפרשה כנפיים.

‍