מרק עגבניות סלרי ובשמל

בכל פעם מחדש אני מרותקת ספק מבועתת לגלות עד כמה המציאות משתנה, ועד כמה זה משקף שהמציאות נעדרת יציבות. בזמן האחרון מעסיק אותי נושא ההגירה. אני מוצאת את עצמי כותבת, מבשלת ומהרהרת בו לא מעט. בשני הפוסטים האחרונים כתבתי על סיפורי ההגירה של משפחתי ושל חבריי. היום אני רוצה לכתוב על היכולת לקבל את השינוי, את החיים בהעדר. לאו דווקא בהעדר אנשים אלא בהעדר דבר שהיה ואיננו מתקיים עוד באופן שהכרנו.

לפעמים כשאני מפחדת שלא אדע איך להמשיך, בלי האנשים ובלי דברים שהיו ואינם, אני מנסה להיאחז במה שכבר מזמן נגמר, שזה יותר גרוע מעצם העובדה שהמציאות משתנה. למרות רגשות הפחד ותחושת ההיאחזות שמלווים אותי, בכל פעם שאני מצליחה לקבל את המציאות המשתנה בלי התנגדות, אני מעריכה מחדש את כל ה-יש בחיים, כשאני מקבלת את זה שהכל זמני, פתאום כל רגע, כל יש – הופך לקסום. יש בתנועה הזו מעבר מפחד לסקרנות. וכשיש סקרנות, משהו בארעיות הזו של המציאות גורם ללב שלי להיות באיזו חיוּת מתמדת. הארעי ממיר את תחושת הזמן ממימד סטטי למימד של תנועה. בעוד היציב הוא מונוטוני וצפוי, הזמני הוא ספונטני ומפתיע. מרגישים את הדופק?

החיוּת הזו מאפשרת לי להתחיל לשחק עם הדמיון ולנדוד במרחבי הזיכרונות והזמן באופן חופשי. במקום לבחור להיעצב על מה שהיה ואיננו, אני מזמינה את עצמי להתרפק על הזיכרונות המתוקים והמלוחים כמרכיבים שרקמו ועיצבו את הנפש שלי למי שאני היום.

בחורף, אני נודדת למפגשים של מרקים; שולפת מבוידעם הזיכרון את המרק שהכין לי אהוב שהיה. אני זוכרת שהגעתי צעירה ותמימה לבית אימו והבית היה מלא בריח מופלא. ישבנו שם על שולחן העץ שבמטבח עם צלחות מרק לבנות מלאות במרק כתמתם כל כך טעים שכבר הייתי לגמרי שלו. בזמן שהגשם ירד בפראות בחוץ והחורף הקפיא את הכל, בפנים התחממנו מהמרק ומהלב שהתחיל לפעום זה לזו. לא ידעתי שעתיד להתגלגל בינינו סיפור של אהבה וחושך. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה המרק שיהפוך לבסט סלר של הקייטרינג שנפתח בעתיד המשותף שלנו, שהמנה הזו תהיה אחת מיני רבות שבכל פעם שאבשל, אגיש או אוכל אותה, אהיה לרגע אחד שוב בתום אמיתי.

הרבה אחרי שהאיר היום וחלף החושך אני מוצאת את עצמי חוזרת למרק הזה שוב ושוב. עם כל הלמידה והצלקות, הירהורי ההגירה והמציאות המשתנה, אני מזהה במרק הזה הרבה מהתובנות האלו על שינוי. יש בבישול שפע התגלמויות של שינוי צורה: העגבנייה והסלרי שמתקלפים, מתבשלים ונטחנים, החלב, הקמח והחמאה שהופכים לקרם בבישול מתערבב, סבלני ומוקפד, הזמן… המפגש של כולם יחד בסיר והפיכתם לדבר חדש. אני מוצאת בידע הכרוך בבישול אינספור סיפורי הגירה עתיקים וחדשים. אין חורף בעשור האחרון שהוא לא התבשל אצלי והעניק לי בביס טעים ונצחי יציבות מספקת ומרגיעה. והנה מופיעה סקרנות לגלות איזה סיפורים ירקמו למבשלים אותו בעתיד המתרחש.

‍