מפרום וחברים לצלילי פיוטים

דמיינו לכם מטבח רחב ידיים יפהפה. הרבה עץ. הרבה נירוסטה. כלי עבודה שהופכים כל גזר עקשן לחמאה מתמסרת… דמיינו חלון גדול לנוף החורפי, עוצר הנשימה, של עמק האלה. ברקע מתנגנת מוסיקה של פריד אל אתרש וחווה אלברשטיין לסרוגין. הבטן שקטה מלחם טרי וחם, כוסות היין מלאות והתודעה מבושמת ספק מהמפגש ספק מהיין. ככה בישלנו. הדיי עפאים, שולי מקס ואני.

איך הזדמן? ובכן… ראוי לו לאדם שיסמן לו מורים ורבים רבים, ושיצא לדרכים ויתמזל מזלו ויפגוש בהם. תודה לכוכבים שסידרו את מה שסידרו וכך הפך לו הדיי ממודל לחיקוי לחבר-מורה קרוב ואהוב. את הדיי פגשתי ביצירה שלו איך שהתחיל לכתוב לעיתון הארץ, עקבתי אחרי סיפורי האוכל הנהדרים שלו שהיוו בשבילי השראה לצאת ולחפש את סיפורי האוכל שלי. במציאות נפגשנו במקרה, באחד ממסעותיי אי שם בין קרקוב לליז'נסק, התיישבתי לידו באוטובוס כאחרונת הגרופיות וביקשתי ממנו שיספר לי את הסיפור שלו. והוא סיפר וההשראה התרחבה וכך התחילה ידידות מופלאה.

הדיי מארח בביתו חפלות סודיות של מוסיקאים ואנשי רוח ואמנות, יוצרים ומורים ובעיקר חברים נהדרים. סביב שולחן העץ שלו מתכנסים ללימוד חסידות, אוכל טוב ומוסיקה חיה. ניצוצות. לפני כמה שבועות, התכנסנו לארוחה מרוקאית ולהופעה של אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי.

הגעתי בבוקר להתקין את הסעודה יחד עם הדיי ושולי. היינו הלהקה שלה, היא הייתה הסולנית ממרוקו והיא נתנתה הופעה מדהימה.  בקצב הולך ומסתחרר רקדנו את ריקוד המפרום וחיללנו את מחול החריימה, ניגנו על הצ'רשי ותופפנו על הקוסקוס. זה היה מרומם נפש, מרחיב לב ומחמם בטן. העמדנו ארוחה לשישים איש, סירים התמלאו במהירות מרשימה ובעבודה נינוחה שכללה השתהות, קוקטיילים, שיחות, שירה והתבוננות בנוף.

לבסוף ערכנו את השולחן לצלילי הבלאנס של האנסמבל… וואו. אני כותבת את זה והלב שלי מתחיל לדפוק כשאני נזכרת במוסיקה שלהם, באנרגיה שהם מביאים איתם. מדובר בהרכב של גברים, ישנם זקני שבט וגברים צעירים. מלא טוטסטרון, אבל כזה שהוא שבטי ומלא עוצמה, יש שם אינסוף כבוד למבוגרים ותועפות גאווה בצעירים, הם מכבדים אחד את השני, קשובים אחד לשני וכשהם מתחילים לשיר זה שקט ואיטי ולאט לאט הקצב גובר והדציבלים עולים וממצב של שירה מדיטטיבית, שקטה וקדושה זה הופך למעין ריקוד קצבי ומסחרר ועולה מעלה מעלה.

מכל הדברים שהתבשלו שם בחרתי בשבילכם את המתכון למפרום הצמחוני. כן כן. צמחוני וטעים על באמת!. ואסיים במילותיו של הדיי: "אוכל אינו מציע נחמה. למזון עצמו אין שום תפקיד מלבד הזנת הגוף כדי שזה יישא בקרבו את המוח ואת הנפש. רק הארוחות הן אלה החשובות, ומתוך שהן נאכלות בצוותא נולדים מהן הגעגוע והצער והשמחה והציפייה."

‍